Bajo la lluvia la casa titila como una burbuja.
Una materia arcaica zumba entre el cielo y la tierra
cierra el paso al aire,
promete que ninguna plegaria llegará a destino.
Los techos desaparecen. El gato y la mosca
son empujados hacia los sótanos de la tierra.
La isla del mundo se ahoga en la lluvia
la lluvia se ahoga en la lluvia.
Son lavados con furia,
los arbustos, los troncos, las ramas,
todo se lava menos mi soledad.
La nave de las familias descendió sobre la cima
del Ararat. Desde abajo, la catatonia desnuda en erupción.
Cansadas del largo viaje,
las familias guardaban silencio. No tenían nada
que decir a su favor fuera del haber sobrevivido.
Aquellos cuya memoria fue herida a golpes
salieron a la ruina del mundo.
Quien desembarcaba no podía regresar.
En las fotografías puede verse que perdieron todo lo que tenían en común
y que el mundo, con sus dedos, les había tocado la columna vertebral.
A veces pensaban que se salvaron, a veces
que su fin se acercaba. A veces cuando veían
las luces del arca palidecer a lo lejos
creían que ella se hundía.
Y a veces, entre las nubes doradas veían
que navegaba. Se les partió el corazón cuando pensaron
que ella iba rumbo a la tierra verdadera.
NURIT ZARJI (1941, Jerusalén, Israel)
Traducción: Adam Gai
Imagen: Antigoo
בגשם הבית מהבהב כבועה.
חומר ארכאי מזמזם בין שמיים לארץ
חוסם את מהלכי האויר,
מבטיח ששום תפילה לא תגיע.
גגות נעלמים. החתול והזבוב
נדחקים למרתפי ארץ.
אי העולם טובע בגשם
הגשם טובע בגשם.
נרחצים בזעם שיחים, גזענים, ענפים.
הכל נרחץ מלבד בדידותי.
אררט. מלמטה געשה עירומה הקטטוניה.
עייפות מן המסע הארוך,
המשפחות שתקו. לא היה להן
לומר דבר לזכותן פרט לשרידה.
אלה שהוכה זיכרונם
יצאו אל חורבנו של העולם.
מי שירד לא יכול היה לחזור.
בתצלומים ניכר שאיבדו כל מכנה משוטף
ושהעולם נגע באצבעותיו בחוט השדרה
שלהם. לפעמים חשבו שניצלו, לפעמים
שקירבו את קיצם. לפעמים כשראו
את אורות התיבה מחווירים מרחוק
האמינו שהיא טובעת.
לפעמים בין העננים המופזים ראו
שהיא שטה. זה שבר את לבם כשחשבו
שהיא נעה בדרך אל הארץ הנכונה.
.png)
